כששני אנשים מתחתנים – גם המשפחות שלהם מתחתנות

על ההשפעה של המשפחה המורחבת על הזוגיות

לא פעם זוגות מספרים: "הקשר בינינו דווקא טוב, אבל ההורים… הם תמיד מתערבים."
המשפחה המורחבת – הורים, אחים, גיסים – יכולה להיות מקור לחום, תמיכה ושייכות, אבל גם מקור ללחץ, קונפליקטים ובלבול בזוגיות.

למה זה כל כך משפיע?

אנחנו לא מתחילים את הקשר הזוגי "מדף חלק". כל אחד מבני הזוג מגיע עם מערכת יחסים קיימת, עמוקה ומורכבת – עם משפחת המקור. משם נוצרו הדפוסים שלנו, הנאמנויות שלנו, וגם התחושות שקשורות בזהות שלנו כבן או בת זוג.

אבל גם בחיים הבוגרים, המשפחה ממשיכה לפעול עלינו – אם באופן ישיר (ביקורת, עצות, נוכחות אינטנסיבית), ואם באופן סמוי יותר (רגשות אשמה, פחד לאכזב, קושי לשים גבול).

"אני עומד בין אמא שלי לבין אשתי"

זה אחד המקומות הרגשיים הקשים ביותר: כשבן הזוג מרגיש שהוא נקרע בין השתיים.
האם נאמנות להורה צריכה לבוא על חשבון נאמנות לבת הזוג? האם להגן על בת הזוג זה לבגוד באמא?
ולעיתים – בת הזוג חווה תחושת בדידות, תסכול או חוסר ערך, כשהיא מרגישה שאין לה גיבוי מול ההורים.

במצבים כאלה נוצר לרוב משולש – בן הזוג נמצא בתווך, בעוד ששני הצדדים האחרים (למשל: אמא ואשתו) מצויים בקונפליקט.
הפתרון במקרים כאלה הוא לא תמיד לנסות "לרצות את כולם", אלא דווקא לצאת מהמשולש:
לתת לשני הצדדים לנהל את הקונפליקט בעצמם, מבלי לשמש כמתווך תמידי.
זה מצריך אומץ – אבל גם מאפשר לכל צד לקחת אחריות על הרגשות שלו, מבלי להפעיל לחץ על בן הזוג.

"שיתפתי את אמא שלי… והיא לקחה צד"

נטייה נוספת, כמעט טבעית, היא לשתף את ההורים במה שעובר עלינו בזוגיות – במיוחד ברגעי משבר.
אנחנו מבקשים תמיכה, עצה, נחמה – ולעיתים לא שמים לב שאנחנו מכניסים את ההורים לזירה, ומזמינים אותם, בלי כוונה, לקחת צד.
כשהקשר מתייצב – ההורים עלולים להישאר תקועים בעמדה של מי שכבר בחרו צד, וגם זה משפיע.

במצבים כאלה חשוב לזכור: שיתוף רגשי הוא חשוב – אבל לא כל מה שקורה בזוגיות צריך להיחשף בפני ההורים.
יש נושאים שדורשים עיבוד בתוך הקשר, או עם איש מקצוע, ולא תמיד עם המשפחה.

"למה אתה לא עומד לצידי?"   "למה אתה לא אומר להם משהו?"

עוד אתגר כואב הוא כשבן או בת הזוג מבקשים מאיתנו להתעמת עם ההורה שלנו, או אפילו לנתק קשר.
הבקשה הזו, גם כשהיא באה מתוך כאב או צורך ברור, עלולה להציב אותנו בעמדה בלתי אפשרית:
מול בן הזוג שאנחנו אוהבים, ומול ההורה שגידל אותנו, שאנחנו חבים לו רגשית.

הכאב הכפול הזה – הניסיון לרצות את כולם ולא לאבד אף אחד – עלול לשתק.
וכשלא עומדים מול ההורים – בן או בת הזוג מרגישים מופקרים.
וכשעומדים כן מול ההורים – עלולה לעלות אשמה, או תחושת בגידה.

המפתח במצבים כאלה הוא לזהות את הקונפליקט ולא להדחיק אותו, לדבר עליו עם בן הזוג לא ממקום של אשמה, אלא של הבנה. להבין שזו לא חולשה – זו התנגשות בין נאמנויות עמוקות.

הריפוי מגיע כשבני הזוג מצליחים לדבר בכנות על מה שהם מרגישים – ולחפש דרך שמכבדת גם את הקשר ההורי, אבל לא באה על חשבון הקשר הזוגי.

מה עוד קורה בזוגיות תחת השפעת המשפחה?

• פערים בגישה: בן זוג אחד קרוב מאוד להוריו, והשני מרגיש שהוא צריך "להתחרות" על מקומו.
• ציפיות סותרות: ההורים מצפים לדברים מסוימים – ביקורים, חגים, סיוע – והזוג לא תמיד רואה עין בעין איך לנהל את זה.
• תחושת כפילות: מתי אני "ילד" של ההורים, ומתי אני אדם בוגר שמנהיג את המשפחה שלי?

אז איך מגנים על הקשר?

• לדבר על זה בגלוי – במקום לשמור בבטן או לפעול באוטומט, לדבר על הרגשות שעולים סביב המשפחה.
• לגבש "עמדת זוג" ברורה – להסכים ביחד מהם הגבולות, מה מקובל ומה לא, ולפעול כיחידה מגובשת.
• לכבד את בני המשפחה, אבל לשים גבולות – זה לא או-או. אפשר לאהוב את ההורים, ויחד עם זאת לבחור סדרי עדיפויות חדשים.
• לא לקחת תפקידים שאינם שלנו – בן הזוג לא אמור להיות מגשר, מטפל או שופט. תנו לאחרים לנהל את היחסים שלהם בעצמם.

לסיום:

משפחה יכולה להיות קרקע בטוחה או מוקש רגשי. כדי שזוגיות תפרח, היא צריכה מרחב שבו היא קודמת – לא מתוך ניתוק, אלא מתוך בגרות.
אם אתם מרגישים שהגבולות בין המשפחה לזוגיות מטושטשים מדי – ייתכן שהגיע הזמן לחזק את "העמדה הזוגית", ולבחור מחדש מה מתאים לכם היום.

בקליניקה אני מלווה זוגות במצבים האלה – לומדים לשים גבולות, להבין את הדינמיקות, ולבחור בחופש ובקרבה – גם זה לצד זה, וגם מול ההורים.