כשאחד ההורים עושה קואליציה עם הילדים – מי משלם את המחיר?

במשפחות רבות נוצרות קואליציות – בריתות לא מדוברות אך מאוד מורגשות – בין אחד ההורים לילדים, לעיתים קרובות כנגד ההורה השני. לפעמים זה קורה במודע, אך לרוב מדובר בדינמיקה שנבנית לאט ובהדרגה, עד שמי שנשאר בחוץ – מרגיש לבד מאוד.

דוגמה מהקליניקה: כשהחברות עם הילד באה על חשבון החברות עם בן הזוג

פגשתי זוג שהגיע לתהליך ייעוצי ואמר משהו שנגע עמוק בלב: "אנחנו כבר לא חברים כמו פעם". כשנכנסנו לעומק, הסתבר שהאבא פיתח קשר חברי קרוב מאוד עם הבן שלהם – הם צוחקים יחד, משחקים, מתבדחים על חשבון האמא, ולעיתים אף משתפים פעולה נגדה בהחלטות יומיומיות.

האמא הרגישה מבודדת. לא רק שלא הייתה תחושת צוות בזוגיות, אלא שהיא חשה שמעמדה ההורי נשחק. הילד ידע שאבא "בצד שלו" – ואם אמא מחמירה, אבא יציל אותו. ברית כזו אולי מרגישה מקרבת ברגע הנתון, אך היא מרחיקה מאוד במערכות היחסים המשפחתיות העמוקות.

למה זה קורה?

• בריחה מהקושי שבקשר הזוגי – במקום לעבוד על הקרבה עם בן הזוג, קל יותר להתחבר לילד, שם היחסים פחות מאתגרים ומעוררי אכזבה.
• צורך בהערכה ובאהבה – כשהקשר הזוגי דל, הקשר עם הילד ממלא צורך רגשי.
• פערים בגישות חינוכיות – במקום לדבר עליהם, ההורה בוחר "לשחק לצד" של הילד, בעיקר כשמרגיש שבן הזוג מחמיר או נוקשה מדי.

מה המחיר?

• בדידות בזוגיות – כשהקשר ההורי הופך למקום המרכזי בו ההורה מקבל חום, הקשר הזוגי הולך ונחלש.
• חוסר גבולות ברור לילדים – כשהם מרגישים שיש הורה אחד שאפשר "למשוך לצדו", הם עלולים לפתח תבניות מניפולטיביות.
• פגיעה במעמד של ההורה השני – הילד לומד לזלזל בהחלטות של אחד ההורים, מה שמוביל לעוד ריבים, חוסר יציבות וחוסר כבוד בבית.
• הילד עצמו נפגע –  כי הוא צריך לשאת משקל רגשי שאינו מותאם לגילו. הוא נמשך לקשר הקרוב, אבל בעצם הופך למעין "בן זוג רגשי" של ההורה. גם אם נראה שהוא "מרוויח" את קרבתו של אחד ההורים, הוא בעצם מפסיד קשר משמעותי עם ההורה השני, ונותר במצב רגשי לא טבעי.
  הוא נעשה סוג של שבוי בקואליציה: הוא מרגיש שעליו להישאר נאמן להורה שצידד בו, לעיתים מתוך פחד לאבד את אהבתו אם יבחר אחרת. במקום לחוות קשרים חופשיים ובטוחים עם שני ההורים, הוא נאלץ לתמרן בין נאמנויות, לוותר על חופש רגשי, ולהתמודד עם מתחים שאינם מותאמים לגילו.
• גם האחים נפגעים – אם יש עוד ילדים בבית, גם הם מרגישים היטב את הבריתות שנוצרות.

לפעמים הקואליציה כוללת את כולם – וכל הילדים חוברים אל ההורה האחד, כנגד ההורה השני. מצב כזה יוצר דינמיקה שבה ההורה הנותר מרגיש מבודד, מותקף, ואפילו מושפל.

הילדים, גם אם נדמה שהם "זוכים" בהורה תומך, בעצם נגררים לאווירה שבה יש טובים ורעים, צדדים ומחנות – והם לומדים על יחסים מתוך פחד, לא מתוך קשר.

ילד במצב כזה לא חופשי להיות ילד. הוא הופך לחלק ממבנה כוח.

איך אפשר לשנות את זה?

• לחזור להיות "הצוות" – ההורים צריכים למצוא את הדרך לחברות מחודשת ביניהם. לשבת, לדבר, להזכיר לעצמם למה בחרו זה בזו.
• לא לוותר על סמכות אחידה – גם אם לא מסכימים על הכול, לא לריב מול הילדים ולא לקחת צד נגדם.
• להחזיר את הילד לעמדת הילד – זה בריא לו. לא צריך להיות חבר של ההורה – צריך להרגיש בטוח, אהוב ומוגן.
• לקחת אחריות על הדינמיקה – לא להאשים את הילד או את בן הזוג, אלא לבדוק בכנות: למה אני בוחר בקשר הזה, ומה הוא ממלא אצלי?

לסיכום

כשההורה הופך לחבר של הילד יותר מאשר של בן הזוג, משהו מתערער בעומק הבית. הקואליציה הזו אולי ממלאת צורך רגשי מיידי, אבל בטווח הארוך – היא מפוררת את תחושת השותפות, מערערת את הגבולות, ומשאירה את כולם לבד בתוך קשר שהוא לכאורה "מחובר". זוגיות טובה דורשת שנחזור להיות חברים – קודם כל אחד של השני.

מרגישים שזה קורה גם אצלכם?

אם אתם מזהים בדינמיקה הזו משהו מהחיים שלכם – אם אתם מרגישים שהקשר ביניכם הולך ונשחק, שהילדים תופסים מקום מרכזי על חשבון הזוגיות, ושאחד מכם מוצא את עצמו לבד מול השניים – אתם לא לבד.

לפעמים כל מה שצריך זה מקום שמקשיב באמת, מרחב בטוח שמאפשר להפסיק להילחם ולהתחיל להבין.
ייעוץ זוגי יכול לעזור לזהות את הדפוסים הסמויים, להבין למה הם נוצרו, ולבנות יחד מחדש את תחושת הצוות והקרבה. לא מתוך האשמה, אלא מתוך כוונה להתקרב.

אני מזמינה אתכם לפנות אליי, ולתת לעצמכם הזדמנות אמתית לתיקון ולקרבה. זה אפשרי.